Content on this page requires a newer version of Adobe Flash Player.

Get Adobe Flash player

 
 
 
 
 
  עזרא כהן  

 

 

 

חודש דצמבר 1993. השעה 13.00. כמאה תלמידי תיכון עירוני ט"ז מתל אביב השלימו לפני שעה קלה את סיורם במרומי מצדה. עתה עומדים הם לחתום את טיולם השנתי במסלול הליכה קצר לאורך אפיקו של נחל ערוגות. אל הנערים מכיתות ט' המאורגנים בשלוש קבוצות מתלווים כרגיל מורים, מאבטחים ושלושה מדריכים - אלון, מירב ואנוכי. לקבוצתי מצורפת גם חבורה בת שש תלמידות חרשות- אילמות המלוות במורה הדוברת בשפתן.
מזג האוויר הנאה עומד להשתנות ועננים מתחילים להופיע פה ושם. בכניסה לשמורה אנו מתייעצים עם הפקח באשר לאפשרות ירידת גשם.
"בררתי זאת לפני דקות מספר עם אמציה, מנהל השמורה", הוא מרגיענו, "נאמר לי שאין כרגע צפי לגשם. ייתכן ובשעות הלילה יחול שינוי במצב , אבל אתם הרי נכנסים לטיול קצר".
"תודה".
"ותזכרו שהשמורה נסגרת בשעה ארבע..."
"אין בעיות", אנו משיבים, "עד אז נהיה כבר בחוץ".
"דרך צלחה".
"תודה".
מירב חולפת על פני השער ומתחילה לנוע. אני צועד בעקבותיה. בתכניתנו לצעוד תחילה בשביל היבש העובר לאורך הגדה הצפונית של הנחל היישר אל ה'מפל הנסתר' החבוי בתוך נקיק צר. לרגלי המפל קיימת בריכה רדודה בה יוכלו המעוניינים לטבול ולהשתקשק במים. מכאן נחזור במורד האפיק, נהלך להנאתנו בתוך המים הזורמים עד לגובה הברכיים ולאחר כברת דרך קצרה נעלה חזרה לשביל היבש עמו נחזור לחניון.
אנו פוסעים בשביל הצר ונהנים מיפי המראות הנגלים לעינינו. מצוקי הגיר שמסביב חוגרים את העמק ולמטה, בתווך, מפלס את דרכו נחל ערוגות. פה ושם מבצבצות בריכות כחולות ובהן מטיילים המשקשקים במים להנאתם. על הגדה הנגדית פוסעת לאיטה קבוצת יעלים. קרניהם שלוחות קדימה בעוד רגליהם מטפסות בקלילות על המצוק הקרוב. עוד מעט ואנו חולפים על פני שדרת האשלים הטובלת במים. מבעד לסבך מציצים בנו זוג שפני סלע התוקעים בנו מבט תמים ואדיש בטרם ינתרו לאחור וייעלמו. ציוץ הציפורים, שירתם המסולסלת של הזרזירים וקריאות העורבים מלווים את דרכנו ומשלימים את האווירה הנינוחה והפסטוראלית.
תוך כדי הליכה מתגברת הרוח. אני מבחין בעננים כהים המתכנסים במערב, אולם איני מוטרד מכך יתר על המידה. לאחר כשעת הליכה אני מגיע עם קבוצתי אל הבריכה ופוגש במקום את מירב. מקצת מתלמידיה כבר משתוללים במים ומתיזים איש על רעהו. עוד רגע וחבורת בנים מקבוצתי מצטרפים אליהם ומזנקים לבריכה. אני ומירב מתיישבים לנוח, מפטפטים ומחליפים רשמים. מידי פעם מעיפים מבט לעבר פיסת השמיים הצרה הנגלית מעל ועוקבים אחר מהלכם של העננים.
"אני קצת מודאגת", פונה אליי מירב, "העננים האלה לא מוצאים חן בעיניי.
"לא נראה לי שיש מקום לדאגה. אם הייתה סכנה מוחשית היו כבר מזמן מזהירים אותנו", אני משיב.
"עדיין יש לי תחושה לא טובה", מתחבטת מירב. "אני בכול אופן חושבת שאקח את הקבוצה שלי ואתחיל לחזור".
"בסדר גמור. אם כך גם אני אזרז את החברה שלי ואצא בעקבותייך. אלון אמור להגיע כל רגע ואומר לו שהחלטנו לא להתעכב ולחזור.
מירב מרכזת את קבוצתה ותוך זמן קצר מתחילה לנוע. אני מסביר את המצב לשתי המורות שעימי ומבקשן להתארגן לתזוזה. "העננים הולכים ומתרבים ולא כדאי לקחת סיכונים", אני מבהיר.
המורות מקבלות זאת בהבנה ומתחילות לכנס את התלמידים. עשר דקות חולפות  ואלון מופיע, צועד לעברנו בראש קבוצתו.
"אלון, המתן", אני עוצר בעדו, "אל תכנסו למים. העננים מתרבים והחלטנו לחזור.  מירב יצאה לפני זמן קצר ואני יוצא עכשיו.
"הם עכשיו הולכים להרוג אותי. כל הדרך חלמו על הטבילה בבריכה".
"תסביר להם. הם יבינו".
"אני מקווה. בסדר, אדבר איתם. רק אתן להם מספר דקות למנוחה".
"מאה אחוז"..
אני מתפנה אל המורות ומאיץ בהן לסיים את ההכנות. לפתע, קולטות אוזנינו קול רעש עמום המגיע ממרחק לא רב. אני נחרד וזוקף את אוזניי.
"לא נשמע טוב", פולט אלון בדאגה.
"זה רעם!... " איני מספיק לסיים את דבריי וקולות נוספים בוקעים ומהדהדים באוויר. אלון מסתכל עליי, אני בו ושנינו קוראים מיד את תמונת המצב.
חייבים לצאת מיד!" אני מתעשת.
"בהחלט. נראה לי שזה הולך להיות שבר ענן", אומר אלון, "ואסור לנו לחזור דרך האפיק".
"בדיוק כך. נעלה ישר לגדה ונחזור בשביל היבש ".
"ומה עם מירב? כשהגעתי, ראיתי אותה יוצאת מהנקיק וממשיכה עם קבוצתה אל תוך האפיק".
"כבר מאוחר לעצור בעדה", אני מגיב , "היא לבטח תשמע את הרעמים ותחליט לצאת מהאפיק בהזדמנות הראשונה".
אנו ממהרים לכנס את המורות והמאבטחים. "הרעמים אינם מבשרים טובות. כל רגע עלול לרדת גשם. יכול להיווצר שיטפון. המצב מסוכן וצריך להסתלק מכאן מהר ככל האפשר!" אנו מתריעים.
"ייקח כמה דקות. חייבים לספור את התלמידים", אומרות המורות.
"לא עכשיו. זה יגזול זמן רב ואסור לנו להתעכב כאן אף שנייה", אני מבקש, "צריכים להוציא את כולם מהנקיק וברגע שנעלה לשביל נבצע את הספירה".
המורות נענות מיד ומתחילות לזרז את התלמידים. אני נוטל את תרמילי ומתכונן לנוע. "תתחיל לצאת", אומר אלון, אני שולח את כולם אחריך. אני והמאבטח נישאר בסוף ונסגור את הטור".
אני מתחיל למשוך קדימה והתלמידים מצטופפים ונעים אחוריי. בקצה הנקיק אני מבקש מהמאבטח להמתין ולהפנות את שאר התלמידים אל מחוץ לאפיק. אנו מטפסים אל השביל המתעקל ולאחר כברת דרך קצרה נעצרים כדי להמתין לאחרונים. תוך כדי כך הנני מבחין בגוש עננים כהה הנע ומתקרב לעברנו. עוד רגע וטיפות גשם ראשונות נוחתות על ראשי. אני מפנה את ראשי לאחור, משקיף בקוצר רוח לעבר הנקיק ומצפה לראות את אלון. מה קורה שם? אני מודאג, למה מתעכבים?
"הנה, האחרונים מגיעים", זועק לעברי המאבטח כאילו קרא את מחשבותיי.
אחד- אחד הם יוצאים מהאפיק ומטפסים במהירות לשביל. עוד רגע ואלון צץ כשהוא תומך בזרועה של נערה בוכייה ומסמן לי כי הכל כשורה. אנו מרכזים במהירות את התלמידים והמורות מתחילות לבצע את הספירה. בינתיים מתחזק הגשם. התלמידים עומדים מכווצים. אלה שולפים מאי שם כובעים וסוודרים ואלה מנסים להגן על ראשם בתרמיליהם. עד מהרה מסתיימת הספירה והמורות מסמנות כי אפשר לנוע.
העלייה תלולה, השביל חלק והטיפוס קשה מנשוא. הרגליים כבדות מהבוץ שנדבק בהן והבגדים נוטפים מים. פה ושם נפתחים ערוצונים חדשים החותכים את השביל. גוש העננים הרובץ כרגע מעלינו ממטיר ללא רחמים. "חבריא, לטפס לאט לאט ובזהירות!" אני צועק לאחור, "בשום אופן לא לעקוף!" אבל קולי נבלע בשאון הגשם ומשק המים הזורמים.
אנו ממשיכים לטפס ונעצרים במקום בו מתעקל השביל מזרחה. כאן נקטע השביל על ידי ערוצון קטן הזורם בעצמה. אני מזעיק את המאבטח כדי לסייע במעבר. תוך כדי כך מופנה מבטי לעבר אפיק הנחל ונשימתי נעצרת.
"תסתכלו למטה", אני אומר בהתרגשות לסובבים אותי. כולנו נועצים מבט ולא מאמינים למראה עינינו. זרם מים עז פורץ מתוך הנקיק בו שהינו קודם לכן ונבלע בתוך האפיק. מכל עבר גולשים  עשרות מפלי מים עכורים וחומים המעלים ענני קצף. עוד רגע וצמרות האשלים הזקופים שבאפיק ילכו וייעלמו תחת מעטה המים.
"מה עם מירב?" מפלחת המחשבה את ראשי", האם הצליחה לצאת עם קבוצתה בעוד מועד? ואם לא, היכן הם עכשיו? או שמא...?
רעד קל חולף בגופי אבל מיד אני קוטע את מחשבותיי. אין כרגע מה לעשות ואין זמן להרהורים. התלמידים כבר מצטופפים מאחוריי וצריך להמשיך. אנו מושיטים ידיים ומסייעים לתלמידים לדלג מעל הערוצון. כשקבוצתי מסיימת לעבור אני פונה אל אלון: "אני ממשיך קדימה, אלון. אמתין לך בקצה המעלה".
"אין בעיות", עונה ופונה לסייע לתלמידיו.
אנו ממשיכים לצעוד. הגשם פוסק ומתחדש לחילופין. השביל מטפס עתה במדרון תלול וחלקלק. חלקו נהרס לחלוטין וחלקו נחצה על ידי מספר ערוצונים, מה שמקשה ביותר על ההליכה  בסופו של דבר אנו מתגברים על המכשולים ומגיעים אל המדרגה הגבוהה. מימיננו, מעבר למצוק, פעורה תהום שבתחתיתה זורם האפיק ואילו משמאלנו מתנשאת שלוחה תלולה. התלמידים פוסעים כאן לאיטם מחשש החלקה. לפתע נשמעת צעקה: "זהירות!". גוש אבן שניתק ממעלה המדרון מידרדר בקפיצות לעברנו, מדלג מעל ראשינו ונחבט בקרבת המצוק.
אלוהים, זה מה שחסר לנו, אני נחרד. בעקבות הגשם מתנתקים עתה סלעים מאחיזתם ועומדים כל רגע לפגוע בנו. חייבים לעבור כאן מהר ככל האפשר.
"להיצמד לקיר ולהתכופף!" אני זועק לעבר הקבוצה. מורת החרשות-אילמות מזדרזת אליהן ומעבירה את המסר בתנועות ידיים. הנערות מתקדמות בזהירות וכל אחת לופתת ידי חברתה. רק פניהן מסגירות את הפחד והחרדה האופפים אותן.
"זהירות!" זועק המאבטח. עוד אבן גולשת במדרון. גם זו חולפת מעל ראשי התלמידים, מתנפצת  אל הסלעים ומועפת אל התהום. המורה מזנקת, תופסת בזרועות שתים מתלמידותיה ומושכת אותן קדימה. "בנות, יותר מהר, בבקשה", היא מתחננת.
סוף סוף מסיימים האחרונים לעבור ואנו חשים תחושת הקלה. רגלינו ניצבות עתה על גבי רחבה גדולה ובטוחה יחסית. אנו מרכזים את התלמידים שחלקם מפוחדים למדי ומשתדלים להרגיעם.
"מה עם הקבוצה השנייה?" אני פונה למאבטח. "ראית אותם?"
"לא הצלחתי לעקוב אחריהם. בטח יגיעו עוד מעט".
"שים לב, מיד כשתבחין בהם תזהיר אותם מהאבנים המידרדרות".
אותו רגע אני מבחין בדמות המתקדמת לעברנו. אני מזהה את פקח השמורה הנעצר לידי כשכולו מתנשף.
"אל תמשיכו, הדרך חסומה", הוא אומר, "המים מציפים כרגע את השביל ואין אפשרות לעבור. אתם חייבים להמתין כאן עד שפני המים ירדו..."
"רגע", אני מפסיקו בקוצר רוח, "אתה מגיע מהחניון?
"כן".
"אני מודאג באשר לאחת הקבוצות שלנו שהלכה באפיק. ידוע לך באם הגיעה לחניון?"
"ישנן שם מספר קבוצות שיצאו מהאפיק לפני שהחלה הזרימה. אנסה לברר מיד. מהיכן אתם?"
"תיכון ט"ז תל אביב".
"המתן". הוא שולף את מכשיר הקשר, מנסה להתקשר אך אין קליטה. הוא חוזר  ומנסה אך לשווא.
"תקשיב, אני ממהר כרגע וחייב להתקדם הלאה", הוא מתנצל. "אבד לנו הקשר עם קבוצה שהייתה אמורה לרדת לכאן ממעלה האיסיים... "
"קבוצה קטנה?" אני מפסיקו, "כשעברתי כאן בצהרים הבחנתי במספר אנשים היורדים משם. ראיתי בין ארבע לחמש דמויות..."
"זה די מתאים. בכל מקרה אני חייב לבדוק מה קורה איתם. אחזור עוד מעט, בינתיים אנסה ליצור קשר עם החניון ולברר מה עלה בגורלה של הקבוצה שלכם. בכל מקרה, המתינו כאן ואל תמשיכו לפני שאחזור".
הפקח ממהר לדרכו. אני מסתכל בפניהן של המורות העומדות לצידי. סימני הדאגה והחרדה משתקפים מתוכן. אני יכול לנחש מה מתחולל בליבן. הן וודאי מתארות לעצמן את הגרוע ביותר.
"יהיה בסדר", אני משתדל לשדר אופטימיות ולחזקן. "מירב היא מדריכה אחראית ולא תיקח סיכונים. וודאי יצאה בעוד מועד מהאפיק".
"אנחנו מאוד מקוות".
"אגב, מה קורה עם הקבוצה של אלון?" אני פונה למאבטח. "נראה שהם מתעכבים יותר מדי "
"אולי אחזור מעט ואציץ לראות מה איתם?".
"בסדר גמור"
המאבטח הולך וחוזר כעבור דקות ספורות. "אני רואה שהם עומדים עדיין למטה ליד הערוצון. לא נראה לי שהם מתקדמים".
"לא מבין מה קורה איתם. כדאי שאגש אליהם ואראה מה העניינים", אני פונה למורות. "המאבטח יישאר איתכם. שימו לב שהילדים לא יתקרבו למצוק. האבנים שם אינן יציבות ועלולות להתמוטט".
אני פותח בהליכה מהירה. הגשם אמנם נחלש, אך במספר ערוצונים נמשכת עדיין הזרימה. עם התקרבי אני מבחין באלון המצטופף עם קבוצה גדולה מתלמידיו בעברו השני של הערוץ.
"מה קורה אלון?" אני שואל.
"התחלנו לעבור, אבל פתאום התחזקה הזרימה והמים הרחיבו את הערוץ. החלטנו שלא להסתכן", אומר אלון.
"ניסיתם לחפש מעבר אחר?"
"כן, אבל לא מצאנו. לפני זמן קצר עבר כאן הפקח והורה לנו להמתין עד שפני המים ירדו".
"ואיך ההרגשה בקבוצה?"
"אצלנו המורל די גבוה. אבל אנו מאוד מודאגים מגורלה של מירב. הבנתי מהפקח שהוא מנסה ליצור קשר עם החניון".
"מקווה שיצליח. גם אני מוטרד. בכל מקרה, אני חוזר לקבוצה. אנחנו נמצאים כרגע על הרחבה, ליד התפצלות השביל למעלה בני המושבים, וממתינים לכם".
"בסדר גמור".
"ושים לב, כשתגיעו למעלה תיזהרו מאבנים המתגלגלות מהמדרון. סכנת נפשות. תעברו כפופים ובמהירות".
"תודה".
תוך זמן קצר אני חוזר לקבוצתי. הגשם פסק, אבל כולם עדיין רטובים ורועדים מקור. המורות מנסות להעסיקן אבל ללא הצלחה יתרה. אני מרכז את הקבוצה ומנסה לשפר את מצב הרוח. "נראה כי הסופה כבר מאחרינו", אני מדגיש, "נקווה כי תוך זמן קצר ירדו פני המים באפיק ונוכל ולעבור בשלום".
אני מעיף מבט לעבר קבוצת החרשות-אילמות העוקבת בדריכות אחר תנועות ידיה ושפתיה של מורתן. הן עומדות ושותקות. ודאי כולאות בתוכן שאלות שאולי גם לי אין עליהן תשובה...
עודני עומד ומהרהר ולפתע מופיע הפקח. אני מזנק לקראתו.
"נו, מה קורה?"
"אתם יכולים להיות רגועים. הקבוצה שלכם בסדר. הגיעה בשלום "
"וואו, אתה ענק. איזו בשורה!"
"שמענו טוב?" זוקפות המורות את אוזניהן ומתקרבות בהתרגשות, "זה בטוח?"
"בטוח, מעל לכל ספק. דיברתי אישית עם מנהל השמורה. כולם בריאים ושלמים".
קשה להירגע. המורות הנרגשות אינן ממתינות, פונות אל התלמידים ומעבירות להם את הבשורה המשמחת. גם אני מתרגש. ליבי מתרחב. עומד להתפוצץ מרוב אושר. איזו הקלה... איזו אבן נגולה!
"אני מתקדם לבדוק את מצב השביל", אומר הפקח, "חכו פה עד שתגיע הקבוצה השנייה. אם לא אחזור עד אז, תמשיכו ללכת".
עתה משרווח לי אני יכול להציץ ולהתרשם מהנעשה סביבי. עד עתה לא הייתה דעתי פנויה לכך. הפעילות והמתח חצצו כמסך ביני לבין המראה האדיר והנורא הנשקף בעמק שמתחתיי. הזרימה באפיק נמשכת במלוא עצמתה. המים העכורים מסחף סוחפים עימם גזעי עצים שנעקרו ומגלגלים גושי אבן וסלעי ענק שהתדרדרו.
איזה חזיון מהמם, מפחיד, מאיים.
"הנה הם באים", נשמע קולה של המורה. אני מפנה את ראשי ורואה את אלון צועד בראש קבוצתו. "הזרם נחלש מהר משחשבתי", אומר בהתקרבו.
"יופי, אז יאללה,בוא נמשיך".
אני מעיף מבט אחרון באפיק הסוער והגועש, מרכז את הקבוצה ומתחיל לנוע במורד השביל. אלון נעצר לרגע, פוקח עיניים ומנסה לשאוב לתוכו את המראות המהממים, אך מודע לחובתו, ינתק עצמו מיד וינוע אחריי. "מראה המפלים העצומים שזרמו מהמצוקים היה כה מרשים והצטערתי שלא יכולתי להמשיך להתבונן", יתאר מאוחר יותר את תחושתו.
אנו פוסעים בזהירות. הירידה כאן תלולה והשביל חלקלק ובוצי. מספר בנות המתקשות בהליכה נעזרות בחבריהן המושיטים להן יד. קריאות 'אמא'!  מהדהדות בחלל האוויר. מידי פעם נשמעת צווחה ומישהי מתחלקת על ישבנה.
השביל מושך לעבר האפיק ונושק לשוליו. מראה המים השוצפים מגביר את החרדה. מכאן סוטה השביל שמאלה ועולה אל מדרגת סלע צרה וחלקלקה. הפקח שהמתין לנו כאן מכוון אותנו אליה. זהו מעבר מסוכן וצריך להתארגן היטב כדי לאבטח את התלמידים. אני חוכך בדעתי באם להמתין עוד קצת להחלשות הזרם, אבל הצצה בשעון פוטרת אותי מהתלבטות. עוד כשעה תרד החשיכה ואסור לנו להיתקע כאן. חייבים להזדרז ולהעביר מהר ככל האפשר את התלמידים. גם אלון היורד כרגע בשביל מסמן לי להמשיך. אנו מתארגנים במהירות. כל מי שיכול לסייע בחצייה מתפרס עתה לאורך המעבר. הטור מתחיל לנוע, צעד אחר צעד, עקב בצד אגודל. הנערים שהתגייסו לסייע עושים זאת בדבקות. אחדים מושיטים יד ומושכים ואחרים משעינים רגליהם על זיזים בולטים ויוצרים משטחי דריכה עבור חבריהם. 
"עזרא!" מגיעה לפתע קריאה לאוזניי. אני מבחין בדמותה של מדריכתנו האבודה מירב המנפנפת ידה בהתרגשות.
"מירב" אני צועק אליה בשמחה. היא מזנקת לקראתי ואני מחבקה. "אוף, כמה דאגנו לכם. הכל בסדר?"
"ברוך השם. כולם בריאים ושלמים".
"מתי יצאתם מהאפיק?"
"מיד כששמעתי את הרעמים משכתי שמאלה ועליתי על איזה שביל שהוציא אותנו לגדה"
"כל הכבוד. לא היה לנו ספק שאפשר לסמוך עלייך. אגב, מה מצב השביל עד לחניון?"
"פה ושם קצת חלקלק, אבל בסך הכל בסדר".
"אני מציע שתמתיני קצת ותובילי את הקבוצה הראשונה לחניון. אני ואלון נישאר עד שיעברו האחרונים".
"מאה אחוז".
הידיעה כי השביל אינו חסום מקלה עליי. גם העובדה שהגשם כבר נפסק תורמת לרגיעה. בינתיים ממשיכים התלמידים לעבור וכעבור זמן קצר מסיימים האחרונים. כולנו צועדים לאט ובזהירות. לא רוצים עוד הפתעות. בסופו של דבר מגיעים לחניון. בכניסה מקבל את פניי אמציה, מנהל השמורה, לוחץ את ידי ומתנצל: "אני ממש מצטער, אבל תאמין לי, לא הייתה לנו כל אינדיקציה למה שהולך לקרות. לו היה מתעורר חשש קל שבקלים, לא היינו נותנים לכם להיכנס".
"גם אני לא חזיתי מצב כזה. אבל אודה על האמת, צברתי לא מעט ניסיון בענייני שיטפונות והיינו צריכים במקרה זה לקחת טווח בטחון רב יותר", אני מתוודה. "מזל שזה נגמר ככה". 
שנינו מחייכים. עתה אפשר לנשום לרווחה ולשחרר מעט את הלחץ. אני ואלון מסתודדים עם מירב המספרת לנו את סיפורה ואנו משתפים אותה בחוויותינו. לצידנו עומדים המורים, משחזרים בהתרגשות את רגעי החרדה ונותנים פורקן למתח הרב שנצבר בקרבם. והתלמידים - חלקם מתיישבים ותופסים מנוחה קצרה. חלקם ממהרים להחליף את בגדיהם הרטובים, ואילו אחרים מתגודדים ומפליגים בתיאורים על אירועי היום, על החששות והפחדים, על הבוץ וההחלקות ועל השיטפון האימתני ומראות הזרימה שלא יפוגו מזיכרונם.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 
 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 
 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

   
 
   
   
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

הגות    צור קשר

 
© כל הזכויות שמורות. שימוש כלשהו בחומר המופיע באתר זה מותנה בקבלת אישור מראש.